ישנן עדויות רבות כי במחצית של המאה ה-20, הנוף הארץ ישראלי עדיין היה חף מיערות למעט אזורי הגליל וירושלים. הגוף שתרם לייעור מחדש של הארץ היה הקרן הקיימת לישראל (קק"ל) שהחלה לקנות אחיזה בארץ ישראל, על בסיס החלטת הקונגרס הציוני משנת 1901, באמצעות רכישת קרקעות והכשרתן להתיישבות יהודית ואחת הדרכים לשמירת הקרקעות הייתה ייעור. כיום, קק"ל שולטת למעשה ב-13% מאדמות מדינת ישראל, שחלקן מוחכרות ומניבות לה רווח משמעותי והיא מפעילה רשת לאיסוף כספים ביותר מ-20 מדינות. הכנסות אלה משמשות מקור תקציבי יציב ועצמאי המאפשר לה לפתח את תוכניות הייעור המשמשות לפיתוח ערכים של מורשת, אקולוגיה נופש ופנאי.

במהלך שנות ה-50 שימש הייעור מנוף כלכלי משמעותי בכך שהעסיק עשרות אלפי עולים חדשים, עיסוק שתרם גם להטמעת הרוח החלוצית, שהייתה ערך חשוב באותה העת. תמיכת המדינה בתוכניות הייעור עלתה בקנה אחד גם עם הבטחת הריבונות על אדמות המדינה ואהבת הארץ. המין אורן ירושלים הועדף לנטיעה על פני מינים מקומיים כמו מיני האלונים, מפני שהוא הסתגל היטב לאקלים המקומי, שגשג במגוון רחב של אדמות, היה קל לנטיעה וצמל בקצב מהיר. הקהילה האקולוגית בישראל הצעירה לא אהבה את הרעיון של העדפת עצי המחט והביעה את הסתייגותה בקולניות, בסופו של דבר התברר כי מינים לא מקומיים של עצי מחט היו רגישים למזיקים ורבם מהם נכנעו לכנימה מקומית שהייתה אחראית לתמותה רחבה של יערות אורן צעירים וחייבה את יערני קק"ל להתמקד בנטיעת מינים מקומיים רחבי עלים כמו אלון, פיסטוק, חרוב, אשל, אגס סורי ועוזרר הצומחים לאט יותר אבל עמידים יותר מעצי מחט בפני שריפות, חרקים מקומיים וכנימות. כיום, מדיניות הנטיעות של קק"ל תומכת במגוון עשיר של עצים תוך העדפת מינים מקומיים.

בעשורים האחרונים גברה המודעות הבינלאומית לתופעת ההתחממות הגלובלית כתוצאה מפליטת גזי חממה עקב פעילות אנושית ובמיוחד הגז פחמן דו חמצני (CO₂). לגז זה  יש תרומה משמעותית לקצב ההתחממות הגלובלית של כדור הארץ והראיות המדעיות התומכות בקשר זה רבות ומשכנעות. בין השנים 1990 – 2005 איבד כדור הארץ 3% משטחי היער, דבר שתרם, להערכת מומחים, עלייה של 25 – 30% בפליטות גזי חממה ולכן שימור יערות היא האסטרטגיה הנכונה להתמודדות עם בעיית גזי החממה. כדי להתמודד עם תופעה זו נחתמה בקיוטו אשר ביפן בשנת 1997 אמנת האו"ם למניעת התחממות גלובלית, עליה חתומה גם ישראל. אחד הפתרונות המוצעים באמנה, לפליטות גזי חממה כתוצאה מפעילות אנושית, הוא ספיגה וקיבוע CO₂ על ידי עצים בתהליכי פוטוסינתיזה. האמנה הציעה למדינות לקדם מדיניות ייעור כפתרון הולם על מנת לאזן ולו חלקית את פליטת גזי החממה מפעילות אנושית. וכך נכתב בסעיף 2 באמנה (תרגום חופשי ומקוצר): כל צד בהסכם להשגת מגבלות הפליטה… יקבע מדיניות מפורטת וצעדים בהתאם לנסיבות הלאומיות כמו….קידום בר קיימא של ניהול מדיניות הייעור בדגש על ייעור וייעור מחדש.

במדינות בעלות אקלים יבש בהן יש מיעוט יערות או שעברו בירוא בהיקף גדול, רמת פליטות גזי החממה היא גבוהה במיוחד מפני שאין מספיק יערות היכולים לקלוט את גז הפחמן ולכן החלו חוקרים לבדוק את פוטנציאל הייעור של מדינות אלה. מחקר פורץ דרך נערך ביער יתיר, הנטוע בנגב באזור צחיח למחצה (פחות מ-300 מ"מ משקעים בשנה) ומורכב רובו ככולו מעצי אורן ירושלים. התברר כי יכולת הספיגה והקיבוע של פחמן ביער יתיר עומדת על 2.5 עד 2.6 טון פחמן לארבעה דונם, יכולת המשתווה לקיבוע של 2.7 טון פחמן בשטח דומה ביערות באזורים ממוזגים באירופה. מאחר ויער יתיר הוא גדול היערות בישראל ומצוי באזור בעל משקעים מועטים בו לא היו בעבר יערות, הוא מדגים עד כמה חשוב לטעת יערות גם במקומות צחיחים למחצה ועד כמה תרומתם לקיבוע פחמן אינה נופלת מיערות שאר העולם. היה כי כן, למרות תרומתה הזעירה של ישראל לקיבוע פחמן ברמה הגלובלית, מתברר כי הניסיון הישראלי בנטיעת יערות באזורים צחיחים למחצה יכול לשרת את האנושות (מבוסס על מאמרם של טל וגורדון משנת 2010[i]).

[i] Tal, A., & Gordon, J. (2010). Carbon cautious: Israel’s afforestation experience and approach to sequestration. Small-Scale Forestry, 9(4), 409-428.‏