המטייל במסלול תל זרור נתקל בתחילת הדרך בציון דרך היסטורי מקומי – באר צ'רקס. הבאר שירתה את תושבי הכפר הצ'רקסי מאז (יער באדיג'ית, שפת הצ'רקסים). הכפר שכן בצומת אלון (גן שמואל/פרדס חנה), אך ננטש בשנת 1910 בשל מחלת המלריה ואת מקומם תפסו ערבים שנטשו בשנת 1948. מי הם הצ'רקסים ומה מאפיין קהילה מיוחדת זו?

כיום חיים בישראל כ-5,000 בני המיעוט הצ'רקסי בשני כפרים: כפר כמא וריחאניה. הצ'רקסים, המכנים את עצמם גם אדיגה, הגיעו למזרח התיכון כפליטים בעקבות מלחמה ארוכה וגירוש כפוי ממולדתם שבצפון-מערב הקווקז על ידי האימפריה הרוסית במחצית השנייה של המאה ה-19. האימפריה העות'מאנית קלטה את הפליטים ויישבה אותם באזורי ספר של האימפריה, כולל בסוריה הגדולה ובארץ ישראל, מתוך מטרה שישמשו כוח נאמן נגד מרידות של קבוצות מקומיות כגון בדואים ודרוזים. לארץ ישראל הגיעו קבוצות של צ'רקסים לקראת סוף שנות ה-70 של המאה ה-19 ובשנת 1880, והקימו בה שני כפרים מרכזיים בגליל המשגשגים עד היום: כפר כמא, שהוקם על ידי בני שבט השפסוג, וריחאניה, שהוקם על ידי בני שבט האבזאח. יישוב נוסף, ח'רבת צ'רקס (מאז בשפתם) שבאזור חדרה, הוקם גם הוא על ידי פליטים אך ננטש בהמשך עקב מחלת המלריה.

המאפיינים המיוחדים של הקהילה למרות היותם מוסלמים-סונים, הצ'רקסים בישראל שומרים על זהות אתנית-לאומית נפרדת לחלוטין ואינם רואים עצמם כערבים או כפלסטינים. זהותם ויציבותם החברתית מושתתות בראש ובראשונה על ה"אדיגה חאבזה" (Adyge habza) קוד תרבותי-חברתי עתיק המנחה את חייהם ומבוסס על חוקים, כללי התנהגות, מוסר, הכנסת אורחים וכבוד למבוגרים. הקהילה מאופיינת בשמרנות חברתית ובהקפדה על נישואים בתוך הקהילה, מתוך חרדה עמוקה לשימור ייחודם התרבותי, חרדה שבאה לידי ביטוי אפילו במחאות בשנת 2019 נגד מעבר של בני זוג לא-צ'רקסים לכפר כמא מחשש לתהליך של התבוללות ואובדן הזהות. בנוסף, מערכת החינוך ביישוביהם משמשת כלי מרכזי לשימור התרבות, והתלמידים בקהילה לומדים לא פחות מארבע שפות במקביל: עברית, ערבית, אנגלית וצ'רקסית. אף שמשנת 1978 עברה שפת ההוראה בבתי הספר מערבית לעברית, כדי לאפשר שילוב מוצלח יותר בחברה הישראלית, הקהילה עמדה על כך שלימודי השפה והמורשת הצ'רקסית יעוגנו באופן רשמי בתוכנית הלימודים.

סוגיות בקשר של הצ'רקסים עם המדינה היהודית הצ'רקסים מגדירים את עצמם כאזרחים ישראלים נאמנים ואינם מערערים כלל על צביונה היהודי של מדינת ישראל. החל משנת 1958 חל חוק גיוס חובה בצה"ל על הגברים הצ'רקסים והם השתלבו במסגרות הצבא השונות. שירות זה מציב אותם לעיתים במציאות מורכבת בה הם נאלצים להילחם נגד מוסלמים אחרים, עובדה שגוררת יחס עוין מצד פלסטינים הרואים בהם בוגדים. עם זאת, הקהילה אימצה במידה מסוימת את השיח הציוני; הם מבינים את הקשר היהודי לארץ ישראל דרך הכמיהה שלהם עצמם למולדתם בקווקז, ורבים מהם תופסים את הסכסוך היהודי-ערבי כ"סכסוך בין בני דודים שמיים", שאינו נוגע להם כבני הצד האירופי של הקווקז. יחד עם זאת, הקשר עם המדינה רצוף גם בתחושות של קיפוח ואי-שוויון. על אף נאמנותם ושירותם הצבאי, הקהילה סובלת מחוסר תקצוב מצד המדינה בהשוואה ליישובים יהודיים, פער שהוביל למחאות ושביתות של הרשויות המקומיות הצ'רקסיות בשיתוף עם המגזר הדרוזי. נוסף על כך, ברמה היום-יומית, ישראלים צ'רקסים חווים לעיתים יחס מחשיד ואפליה בבדיקות ביטחוניות רק בשל שמותיהם המוסלמיים, למרות שהופעתם החיצונית שונה מזו המצופה ולמרות העברית הרהוטה שבפיהם.