המטיילים בקרבת מושב עמיקם שברמות מנשה עשויים לפגוש מין בקר בעל דבשת שאינו נפוץ בישראל – הזבו (פרגמל?). זהר עמר[i] מתאר במאמרו את מין הבקר המיוחד הזה ומעלה סוגיה הלכתית מרתקת – האם בשר הזבו כשר?

המין זבו נפוץ מאד באסיה ומוצאו מהודו  ושמו נגזר מהמילה הטיבטית Ceba שמשמעותה "חטוטרת". מסתבר שלמרות נדירות המין בישראל כיום, זן בקר זה היה מוכר היטב גם לקדמונינו והיה נפוץ בארץ ישראל. בתלמוד הבבלי מוזכר הביטוי גמלא דתורא (מועד קטן יא ב), המזכיר פרה הדומה לגמל, אם כי פירוש זה מוטל בספק. מה שאינו מוטל בספק הוא ציורי פסיפס, צלמיות ופריטי אמנות, שנתגלו בחפירות ארץ ישראל ומתארים את הזבו, כמו זה המתואר בבית הכנסת בבית אלפא בגלגל המזלות הידוע, שם הוא מתאר את מזל שור, או צלמית שנחשפה בתל בית שאן. ואם עדיין לא השתכנעתם, הרי שממצאי עצמות בעלי חיים מהווים ראייה חותכת כמו למשל מציאת חוליה מגבו של זבו בתל ג'מה (תל רעים) שבחבל הבשור ובעוד מקומות.

לזבו עשרות גזעים וצבעו חום־אדמדם או צהבהב והוא מתאפיין במבנה גוף צר, ברגליים ארוכות, בקמטי עור גדולים מתחת לצווארו ובעיקר בגבנון שעל גבו. גבנון זה, בדומה לדבשת הגמל משמש כמאגר שומן, ומספק לזבו אנרגיה בתקופות מחסור השכיחות בערבות שבהן הוא גדל. זני הזבו מתאפיינים בתנובת חלב מועטה יחסית. מין זה הוא בעל כושר הסתגלות לתנאי קיום קשים ושורד גם במרעה דל, הוא עמיד יחסית בחום וחסין בפני מחלות טרופיות רבות ולכן נוהגים להכליא את הזבו לגזעיו עם בקר הבית לגזעיו על מנת לקבל גזע בקר לבשר המותאם לתנאי סביבה קשים.

אחת הסוגיות המרתקות בעניין גידול זבו היא שאלת כשרותו. האם ייתכן שכשרותו של הזבו, שללא ספק משתייך לשבטי הבקר למיניהם, תוטל בספק? בראשית שנות החמישים כאשר המדינה הצעירה חוותה תקופת צנע חיפשה הממשלה מקורות לייבוא בשר שאחד מהם היה של זבו שיובא מדרום אמריקה. דא עקא, היעדרו של הזבו מארץ ישראל במאות השנים האחרונות עוררה ספק בכשרותו, כיוון שלא היה מוכר. לכן, שאלת רב נשלחה לרב הראשי לישראל, הרב יצחק הרצוג שנטה להתיר את בשר הזבו אך העלה שאלות כמו: האם ההבדל בין מראה הזבו למראה הבקר המוכר הוא שינוי 'רגיל', ואם כן האם זבו נחשב לשור רגיל? האם אפשר להתירו רק על פי סימני הטהרה שנזכרו בתורה (מפריס פרסה, שוסע שסע ומעלה גירה) ומהו מעמדו ההלכתי של הזבו — בהמה או חיה? לשאלה האחרונה יש השלכות הלכתיות מעשיות, למשל מצוות כיסוי הדם בשחיטה חלה על שחיטת חיה אך לא על שחיטת בהמה, ומנגד איסור אכילת חלב חל על בהמה אך לא על חיה. הרב הרצוג נטה להתיר את הזבו, אך במהלך בחינת הדברים פנה לקבל את חוות דעתו של הרב אברהם ישעיהו קרליץ (החזון איש), שאסר את בשר הזבו וטען שבלי מסורת מקובלת אין להתיר בהמה לא מוכרת.

נסכם ונאמר כי כשרותו של בשר הזבו עדיין שנויה במחלוקת ויש שאינם מסתפקים רק בסימני הכשרות מהתורה אלא דורשים שאכילתו תהיה מקובלת גם במסורת. לכן צריכתו של בשר הזבו תלויה במסורת ההלכתית של הקהילות השונות.

[i] זהר עמר. (תשע"ו). הזבו בארץ ישראל: בקר עם חטוטרת. קתדרה 157, עמודים 7 – 32.