מדוע חשובה מדיניות לעידוד הפעילות הגופנית?

עיצוב מדיניות לעידוד פעילות גופנית, בדגש על הליכה

לפעילות גופנית יתרונות בריאותיים מוכחים וכדי ליהנות מהם אין צורך להגיע להישגים נכבדים בספורט. ההליכה, כפעילות גופנית השווה לכל נפש יכולה להקנות יתרונות אלה אך ההתמדה בה ושמירה על קצב הליכה מתאים מחייבים מוטיבציה גבוהה שקשה לפרט לשמור עליה לאורך זמן. לכן, מדיניות המעודדת הקמת מסגרות לפעילות גופנית בקהילה כמו הקמת קבוצת הליכה, פיתוח מתקני ספורט לציבור הרחב ופיתוח מסלולי הליכה יכולים לעודד את הציבור לעסוק בפעילות גופנית לצורך הנאה ושמירה על הבריאות. להשתתפות הפרט בקבוצת הליכה יש ערך מוסף מבחינה חברתית התורם להתמדה בפעילות. כך למשל, נמצא במחקרם של הנסון וג'ונס[1] כי הפרט המשתתף בקבוצת הליכה, נהנה אמנם מיתרונות פיזיולוגיים כמו שיפור בלחץ הדם, שיפור בקצב הלב במנוחה, ירידה בהשמנה ובמסת הגוף (BMI), ירידה ברמת הכולסטרול הכללי ועלייה בצריכת חמצן מרבית (VO2), אך במיוחד  הושם במחקרם הדגש על תחושות הרווחה והיתרונות הפסיכולוגיים של הפעילות הקבוצתית. השיפור המוכח במדדים הפיזיולוגיים והפסיכולוגיים מצדיק כי הרשויות יראו בפעילות גופנית בכלל והליכה בפרט, התערבות התורמת לבריאות הציבור ויעודדו את הקמתן בקהילה.

רשויות המדינה השונות מתערבות בחיי הפרט והציבור, על מנת לקדם תחומי מדיניות שונים כמו ביטחון, רווחה, חינוך וכמובן, גם בריאות הציבור. בתחום עיצוב מדיניות בריאות הציבור מושקעים משאבים רבים בכל רמות מניעת התחלואה (ראשונית, משנית ושלישונית). רמת המניעה הראשונית מוגדרת כפעולה הננקטת לפני התפתחות מחלה במטרה למנוע אותה מלכתחילה כמו חיסון, הוספת פלואור למי השתייה, התערבויות למניעת השמנה ועוד. יש לומר כי התוצאות של השקעות אלה במניעה אינן נראות תמיד בטווח הזמן המידי ולעיתים קרובות, בשיקולי עיצוב מדיניות הדחוף דוחה את החשוב. מסטרס ועמיתיה[2] מבריטניה סקרו עשרות מחקרים שהתפרסמו בארבעים השנים האחרונות בניסיון לבחון את שאלת ההחזר על השקעות ויחסי עלות/תועלת של התערבויות בבריאות הציבור. מסקנתם הכללית הייתה שהיחס בהחזר על ההשקעות בבריאות הציבור עומד על 1:14, כלומר על כל ליש"ט שהושקעה בהתערבויות לקידום פעילות גופנית, 14 ליש"ט הוחזרו לכלכלת בריאות הציבור.

בחלק מההתערבויות ההחזר על ההשקעה היה בטווח הקצר של עד שנה, כמו למשל התערבויות למניעת נפילות. אוכלוסיות הנמצאות בסיכון לנפילה, בעיקר מבוגרים, סובלות מאיכות חיים ירודה לאחר אירוע נפילה ובמקרים רבים גם פגיעה בתוחלת החיים. במחקר שנערך באוסטרליה נמצא כי תוכניות בקהילה המלמדות את אלה הנמצאים בקבוצת הסיכון להימנע מנפילה, לא רק מונעות סבל אישי ופגיעה בתוחלת החיים, אלא יש להן גם ערך כלכלי במונחים של מניעת אשפוז, בעלויות של מיליוני דולרים[3]. בשונה מהתערבויות שתוצאותיהן ניתנות להערכה בטווח הזמן הקצר, תוצאותיה של מדיניות ציבורית התומכת בפעילות גופנית ניתנות להערכה רק בטווח הזמן הרחוק ולעתים אף של עשרות שנים, כך שהתמריץ להשקיע בהן קטן. זאת ועוד, ההחלטה על ניהול אורח חיים נטול פעילות גופנית נמצאת בתחום רשות היחיד ויכולתה של המדינה להתערב ולשנות זאת מוגבלת מאד. עם זאת, הראיות המדעיות על התועלת הרפואית של ניהול אורח חיים בריא, המבוסס על פעילות גופנית, מצדיקות נקיטת צעדים לעידוד העיסוק בפעילות גופנית ולא רק משיקולים כלכליים של חיסכון עתידי בהוצאות על בריאות הציבור.

תמונת המצב המקיפה ביותר על השתתפותם של תושבי ישראל בפעילות גופנית מתפרסמת מידי כמה שנים ואחרונה בהן התפרסמה בשנת 2018 בסקר שערכו משרד הבריאות ומשרד התרבות והספורט על הרגלי הפעילות הגופנית בקרב תושבי ישראל מעל גיל 21.[4] מן הסקר עולה כי פחות ממחצית מתושבי המדינה עומד בהמלצות הפעילות הגופנית של ארגון הבריאות העולמי. 52.9 אחוזים מכלל המשיבים בסקר דיווחו כי הפעילות הגופנית המועדפת בעיניהם היא הליכה והרחק מאחוריה, במקום השני, השתרכה ההתעמלות וחיזוק הגוף בשיעור של 15.3 אחוזים ואחריה הריצה בה עסקו 12.1 אחוזים מהמדווחים בסקר. עד כמה אוכלוסיית מדינת ישראל משתתפת בפעילות גופנית בהתאם להמלצות ארגון הבריאות העולמי? מתברר מהמדגם כי רק 39 אחוזים מאוכלוסיית ישראל עמדו בהמלצות ארגון הבריאות העולמי לגבי פעילות גופנית. לדברי מחברי הסקר, אחת הבעיות לשיעור הנמוך של העוסקים בפעילות גופנית הוא חסרונם של מתקנים ותשתיות המותאמים לפעילות גופנית ומיעוט במסירת מידע מצד הרשויות המקומיות, במיוחד בישובים הערביים, שם מספר המשתתפים בפעילות גופנית נמוך באופן מובהק ביחס לישובים היהודיים. סקר שנעשה מאוחר יותר בשנת 2019 ביוזמת האיגוד הישראלי לספורט עממי אינו מגלה ממצאים שונים במיוחד.[5] בסקר זה זוכה ההליכה לפופולריות בקרב רבע מאלה העוסקים בפעילות גופנית, אחריה בהפרש קטן עומד חדר הכושר ומספר המדווחים על העיסוק בריצה עמד על 10 אחוזים. אחת המסקנות מנתוני סקר זה היא כי ההשתתפות בפעילות גופנית עולה עם הגיל והגורם העיקרי לכך הוא ההכרה בערכה הבריאותי של הפעילות. ממצאים דומים נחשפו גם בסקר איגוד הספורט העממי[6] משנת 2024. משרד הבריאות יצא במספר תוכניות כמו "אֶפְשָׁרִיבָּרִיא התוכנית הלאומית לחיים פעילים ובריאים" או "לעתיד בריא 2020". תוכניות אלה מציבות אמנם יעדים אופרטיביים העולים בקנה אחד עם המלצות ארגון הבריאות העולמי, אולם הן לוקות בעמימות ביצועית ועל כן תמונת המצב בישראל רחוקה מלהשביע רצון. קיימת בקרב הגורמים המוסמכים ההכרה בחשיבותה של הפעילות הגופנית ותרומתה לבריאות הציבור, אך בפועל רחוקה הבנה זו מלהיתרגם לתקציבים ותוכניות התערבות מעשיות לעידוד האוכלוסייה להשתתף בפעילות גופנית. בבריטניה לדוגמה, מעורבת הממשלה במיזם Change4Life שתכליתו להפחית השמנה קיצונית בקרב הציבור, מפני שעל פי התחזיות רק אזרח אחד מתוך עשרה בבריטניה יהיה בעל משקל תקין בשנת 2050. משמעותה של תחזית זו היא הכפלה עתידית של ההוצאה הציבורית הישירה של מערכת הבריאות, לרבות הוצאות חברתיות עקיפות שיעלו למשלם המיסים הבריטי קרוב ל-50 מיליארד ליש"ט.[7] אין פלא שהממשלה הבריטית קבעה כמדיניות את העיקרון שכל אדם יוכל ליהנות ממשקל תקין, בכך שתעודד פרטים ומשפחות לרצות, לחפש ולבחור באפשרות של דרך חיים בריאה יותר וכן לעצב וליצור סביבה בה רצונות אלה יוכלו להתממש. אחד המיזמים הבולטים בבריטניה לקידום בריאות הציבור הוא Walking for health המציע לציבור 1800 אירועי הליכה במסלולים נוחים וקצרים על בסיס שבועי בכל רחבי בריטניה. מיזם זה נתמך על ידי כ-8,000 מתנדבים ומשתתפים בו כ-70,000 אישה ואיש.[8] בארצות הברית נמצא כי 80 אחוזים מהמבוגרים אינם די פעילים גופנית. אשר על כן, הקים שר הבריאות האמריקני, מייקל לוויט, בשנת 2007 ועדה שתייעץ לו בקביעת מדיניות לעידוד הפעילות הגופנית. בכתב המינוי התבקשה הועדה לסקור את כל הספרות המדעית הקיימת ולברר האם ישנן די ראיות שעל בסיסן ניתן לפתח המלצות מקיפות לפעילות גופנית. ואכן, בשנת 2008 הוציאה הועדה תחת ידיה מסמך עב כרס שמסקנתו הכללית היא כי קיים בסיס מדעי מוצק לכך כי בהשוואה לאנשים שאינם פעילים גופנית, אלה הפעילים נהנים מיתרונות בריאותיים רבים ומסיכון נמוך יותר למספר רב של מצבים בריאותיים משביתי יכולת וכן, סובלים משיעור נמוך יותר של מחלות כרוניות.[9]

דוגמות אלה, מהארץ ומהעולם, על מעורבות רשויות מדינה בקידום סדר יום הרואה חשיבות בפעילות גופנית של התושבים, מעידות על ההבנה שהתגבשה אצל רשויות אלה על אחריותן לרווחת האזרחים. בסופו של חשבון, נקיטת מדיניות המעודדת השתתפות בפעילות גופנית תתבטא גם בחיסכון משאבים ניכר, שנועד לטפל בתוצאות ההזנחה הגופנית והפניית המשאבים שהתפנו לאפיקים מועילים. אחריות רשויות המדינה אינה יכולה להסתכם רק בפרסומים ובהצגת הסיכונים, מתוך תקווה שהאזרח הממוצע יואיל לעשות שינוי באורח חייו. היכולת לעשות שינוי זה מותנית באימוץ אסטרטגיה מערכתית שיש בה מרכיבים של חינוך, שינוי סביבתי, הנגשת אמצעים לפעילות גופנית, עידוד הסקטור הפרטי והעסקי להשתתף במימוש החזון והצעת תוכניות התערבות לפעילות גופנית הנמצאות בהישג כיסו של כל אדם.

[1] Hanson S, Jones A. (2015). Is there evidence that walking groups have health benefits? A systematic review and meta-analysis British Journal of Sports Medicine, 49:710–715.

[2] Masters R, Anwar E, Collins B, et al. (2017). Return on investment of public health interventions: a systematic review. Journal of Epidemiol Community Health, 71: 827–834.

[3] Beard, D. Rowell, D. Scott, E. van Beurden, L. Barnett, K. Hughes, B. Newman. (2006). Economic analysis of a community-based falls prevention program. Public Health, 120: 742–751.

[4] סקר הרגלי הפעילות הגופנית בקרב תושבי ישראל בגילאי +21, 2016. (2018). משרד הבריאות ומשרד התרבות והספורט.

[5] http://www.isfa.co.il/wp-content/uploads/2019/10/2019.pdf נדלה מהאתר ב-26/12/2019

[6] https://www.isfa.co.il/_files/ugd/7f38c4_e62f267ab545415296e28d30449731d1.pdf  נדלה מהאתר ב- 15/2/2025

[7]https://www.thensmc.com/resources/showcase/change4life נדלה ב-24/12/2019

[8] https://www.walkingforhealth.org.uk/ נדלה מהאתר ב-26/12/2019

[9] Physical Activity Guidelines Advisory Committee. (2008). Physical Activity Guidelines Advisory Committee Report. Washington, DC: U.S. Department of Health and Human Services, 2008.